אספרג החורש

הוא מטפס רב-שנתי חסר עלים. מתוך קנה-שורש בקרקע יוצאים ענפים חד-שנתיים לגובה של עד 2 מ'. קצה הענף רך תחילה ואכיל, וכך הוא מתפתל תוך גידולו סביב ענפי צמחים אחרים. אחר-כך הוא מתקשה. על הגבעול צומחים עלים מנוונים דמויי קשקשים, ומחיקם יוצאים ענפים מקוצרים ירוקים וקשים דמויי מחט (פילוקלד), המתפקדים בהטמעה כעלים. הם דקים וקצרים, אורכם 5–15 מ"מ, מסתיימים בקוץ חום. הם ערוכים לרוב בקבוצות של 3–6, לעיתים 2 בלבד, שונים מאוד זה מזה באורכיהם.
אספרג החורש פורח בסתיו, מספטמבר עד נובמבר. הפרחים חד מיניים. העטיף דמוי פעמון בן 6 אונות. אבקנים 6, מפורדים, שווים באורכם זה לזה. עמוד העלי נימי, והוא מסתיים בצלקת המחולקת ל-3 אונות. הפרי ענבה עסיסית ירוקה, קוטרה 2–3 מ"מ, צבעה הופך עם הבשלתה לשחור. הענבה נאכלת על-ידי ציפורים, המפיצות את הזרעים.
אספרג החורש נפוץ בבתה, בחורש ובין סלעים ברוב אזורי צפון הארץ ומרכזה. תפוצתו העולמית דרום ומזרח ימתיכונית.

מקור שם הצמח הוא ביוונית, והוא נשמר ברומית, בעברית ובשפות אירופאיות אחדות. בעבר נמנה הסוג אספרג עם משפחת השושניים, בזכות הפרח, שיש לו 6 עלי עטיף ושחלה עילית כמו ליתר השושניים, אך היה תמיד ברור שהוא שונה מאוד משושניים אחרים. ואכן לאחרונה שויכו האספרגיים למשפחה בפני עצמה, משפחת האספרגיים.

מינים שונים של אספרג שימשו מימים קדומים למאכל (ענפים צעירים). לשם כך מגדלים מין תרבותי, ומשתמשים בחלק הצעיר והרך, התת-קרקעי, של הגבעול. אפשר לאכלו חי, מיד עם קטיפתו, או לכבוש אותו או לאוכלו חלוט במים. אספרג משמש גם כתרופה עממית נגד עצירות, נגד מחלות כבד ודם, לבעיות בדרכי שתן ולהקלת כאבים. מינים שונים מקובלים גם כצמחי-נוי, במיוחד לקישוט של זרי פרחים, שהוא מקנה להם אווריריות.