ארכובית צמירה

היא עשב רב-שנתי גבוה (עד מטר וחצי), מסועף וסבוך, של שולי מים מתוקים. העלים מלבינים–צמירים מפנים ומאחור, והם גדולים, רכים, מקומטים או גלוניים מעט. רוחבם 3 ס"מ, אורכם 10–30 ס"מ. בבסיסם שופרית שקופה או ירוקה, בשפתה מזדקרות שיניים קצרות מסולסלות. הגבעולים משתרשים בנקל ממפרקיהם, ויוצרי עומדים צפופים ברבייה וגטטיבית. בחורף צמיחתם דלה, וחלק מענפיהם מתייבשים. בקיץ הם מתעוררים לצמיחה נמרצת ולפריחה.
התפרחות ארוכות, צפופות ורבות-פרחים, נישאות בראשי ענפים. הפרח קטן (3 מ"מ), דו-מיני, עם עטיף פשוט בן 4–5 עלים, 8 אבקנים. צבעו ורוד, והוא סגור לרוב, וגם בהיפתחו הוא אינו נפרש, אלא נותר צינורי או פעמוני צר.
ארכובית צמירה גדלה בביצות ובגדות נחלים. בתי גידול אלה סבלו במאה השנים האחרונות מהפרעות בידי אדם, וכיום נותרו רק אוכלוסיות מעטות בעיקר בגולן ובעמקים בצפון הארץ, ואף אלה נתונות בסכנת פיתוח, והמין נחשב כעומד בסכנת הכחדה בארץ. תפוצתו העולמית טרופית בעיקרה, הן באפריקה והן במזרח אסיה. ישראל היא הקצה הצפוני של תחום תפוצתו.
השורש משמש ברפואה עממית.

השם ארכובית, ובלועזית "רב-ברך", מציין את המפרקים (ברכיים) הבולטים בגבעול: בכל מפרק צומחים עלי-לוואי קרומיים, המאוחים לנדן קרומי בדמות שופר, והם מקיפים את המפרק ומדגישים אותו. מינים אחדים שימשו ברפואה העממית לצרכים שונים, בעיקר נגד פגעים בדרכי העיכול – מהשיניים ועד למעיים. מבחינים בסוג בין 2 קבוצות של מינים: קבוצה של בתי-גידול לחים וקבוצה של בתי-גידול יבשים. ארכובית צמירה שייכת לקבוצת המינים הגדלים בבתי גידול לחים. קבוצה זו נחשבת לסקציה נפרדת בשם Persicaria, ויש חוקרים המציעים אף להפריד אותה לסוג עצמאי בשם זה.
כתב מייק לבנה

הסוג ארכובית (המתחלק כיום לשני סוגים, ראה להלן) כ-250 מינים מוסכמים ומינים רבים מסופקים. בישראל נאספו 18 מינים, המחולקים לשתי קבוצות עיקריות: 5 מינים שבהם הפרחים ערוכים בתפרחת דמוית שיבולת צפופה והם רב-שנתיים (מינים אלה נמנים כיום עם הסוג Persicaria, אך שם הסוג העברי נשמר והוא עודנו "ארכובית") ו-13 מינים שבהם הפרחים בודדים או בקבוצות בחיקי עלים, בהם מינים חד-שנתיים ורב-שנתיים (אלו הם בני הסוג Polygonum).
כתב: דרור מלמד